פעם ראשונה שפוטרתי ממקום עבודה בחיי. זאת היתה חווייה לא קלה ולא נעימה. חלק מהעסקה זה ללכת ללשכת העבודה לחתום, כדי לקבל את דמי האבטלה. פעם

"מה דעתך שאכתוב פוסט על הפיטורים שלי? אני מרגישה שאני רוצה לשתף את כולם בחווייה הקשה הזאת ולספר להם שיש תקווה". התלבטתי עם טל, בן

הפוסט הזה נכתב למחפשי העבודה האקטיביים והפאסיביים. כשאני מסתכלת על המעברים שעשיתי בין ארגונים אני יכולה לראות מאפיין ברור שהניע אותי לעזוב: האבחנה וההערכה שלי

יום שבת תשע בערב עשר קפטניות של קבוצות כדורשת ואני במפגש בבית של קפטנית בתל אביב. מה אני עושה פה מה הן עושות כאן? הכל

ארגונים משתנים כל הזמן. אנחנו שומעים את המשפט הבא ללא הרף בכל פתיחה של מצגת בקורס ניהול: שינוי הוא הקבוע השגרה היא המשתנה. כמנהלת משאבי